איך מפסיקים לפחד מכישלון? כמה פעמים שמעתי את המשפט- להיכשל לא אומר שאת כישלון.
כבר הבנתי שבאלתור (ובחיים בכלל, כמו כל דבר באלתור) הדבר הכי טוב הוא להיות אני, בדיוק מי שאני כמו שאני (על זה בפוסטים הקודמים) אבל אז מחסום חדש הגיע- מה קורה אם אני כמו שאני ואני נכשלת? כלומר, לא מצחיקה או מרגשת את הקהל או יוצרת סצינה שאין בה כלום, שהיא משעממת. אם אני נכשלת- מה זה אומר עליי? כמו שאני???? זה אומר שאני כישלון זו המשוואה הפשוטה שהמוח שלי עשה. בעקבות המשוואה הזו הפחד שלי עלה, כ"כ עלה שמבחינתי כישלון לא היה אופציה, הכאב מכישלון היה כ"כ קשה ומוחשי שעשיתי כל שביכולתי כדי לברוח ממנו.העניין הוא שאי אפשר באמת להימנע מכישלונות והאמת היותר מרגיזה היא : שחופש אמיתי מגיע רק במוכנות לוותר על הפחד מהכישלון, רק שם מגיעה התעוזה האמיתית.
את הפחד מכישלון הרגשתי בעיקר במופעים מול קהל, בעיקר בהופעות בידור ששם הכישלון מאוד חד ומאוד ברור- את אומרת משפט שאמור להצחיק את הקהל ואף אחד לא צוחק. זו תחושה איומה! באותו רגע השופטת הפנימית (שדיברתי עליה בפוסט הקודם) מתיישבת בכבדות על הכתף ולוחשת חזק באוזן "את כישלון, אמרתי לך שאת לא יודעת להצחיק,עזבי אותך ,תפרשי עכשיו!! , הם לא אוהבים אותך!" ברגעים הללו הייתי נכנסת ללחץ ומנסה בכל כוחי להצחיק, ככל שהייתי מנסה יותר חזק ככה הכישלון היה יותר חזק זו הייתה עקומה חדה למטה, מגלשת מים אקסטרימית. הייתי מסיימת הופעות מזיעה ,מותשת ובעיקר רוצה לחיות מתחת לשמיכה איזה חודש. מצד שני הרגעים הללו סיקרנו אותי כ"כ , האם אפשר לבחור אחרת? האם ברגע הכישלון אפשר להתעלות מעליו? האם אפשר לא להתרגש מהכישלון ובכך להשתחרר ממנו, להסיר את הענן המפחיד הזה שמעליי??? שנים התעסקתי בזה ופיתחתי לעצמי שיטה. זו שיטה ב-3 שלבים שעובדת לי על הבמה וגם בחיים. על הבמה היא מתרחשת בטווח זמן של שניות, בחיים לוקח לזה יותר זמן. הרי היא לפניכם ואני מקווה שהיא תעזור גם לכם בהתמודדות עם כישלון.
שלב 1: להכיל את הרגש
רגע הכישלון הוא רגע צורב. אף פעם לא עקצה אותי מדוזה רק שמעתי כמה שורף וצורב זה ובדמיון שלי זה בטח פי 10 ממה שזה באמת. תחושת כישלון בשבילי זה כמו עקיצת מדוזה מבפנים. זה צורב, זה כואב זו תחושה בלתי נסבלת שאנחנו רוצים להוקיע מעצמינו ועדיף כמה שיותר מוקדם.
באחד הימים כשחזרתי עם אורי, הבן שלי בן ה-4, מהגן הוא אמר לי "אמא, את יודעת, היום בגן רציתי לדבר במפגש והגננת לא נתנה לי, זה היה מאוד מכזיב" (הוא כמובן התכוון למאכזב). "אתה יודע, אמרתי לו, יש תחושות שלא נעים לנו להרגיש בגוף, שאנחנו מעדיפים לא להרגיש אותן. אבל רק אם נעיז להרגיש אותן, נפסיק לפחד מהן . אם כשהתחושות הללו יבואו נעז להרגיש אותן, הן גם יילכו יותר מהר . כי מה שמפחיד בהם זה איך שהן מרגישות ברגע שכבר נרגיש את זה אז נפסיק לפחד מהם, זה אומנם יהיה לא נעים אבל בשלב מסויים זה ייעלם כי יגיע הרגש הבא" ……. וואו …. חשבתי לעצמי, או שעליתי פה על משהו עכשיו או שחירטטתי לו עכשיו את החירטוט של החיים. ואז הקטן שלי התחיל לבכות… "למה אתה בוכה?" שאלתי אותו "אני מרגיש חזק את המכזיב" הגאון שלי ענה ואחרי דקה נרגע ושאל "אמא, מי זה בר כוכבא?" זהו… "עבר לך המכזיב?" שאלתי אותו (כזאת אני, אמא חופרת) "כן אמא , זה עבר, צדקת". הייתי בשוק . "טוב, ילדים יודעים לנפנף דברים מהר" אמרתי לעצמי אבל המחשבה על מה שאמרתי שם באוטו לא עזבה אותי, הייתי חייבת לנסות את זה בעצמי על עצמי, ככל שניסיתי את זה יותר ,הבנתי שזה אכן השלב הראשון בכל התהליך הזה של ההתמודדות עם הפחד מכישלון. המשפט שאמרתי באוטו כמעט בהיסח הדעת הוא מדוייק, ככל שנעז להרגיש את תחושת הצריבה החזקה הזו, נתחיל להפסיק לפחד ממנה. הפחד הוא מהעובדה שלא נצליח להכיל אותה, שהיא תגבור עלינו, אנחנו לא רוצים להרגיש תחושות לא נעימות, הדרך היחידה להפסיק לפחד מהן היא להעיז לחוות אותן. על הבמה זה תהליך שלוקח לי (היום,אחרי תרגול) שניות. אמרתי משפט שלא הצחיק (או כל כישלון אחר), אני נותנת לעצמי לחוות את עקיצת המדוזה הזו. ואז אחרי שעבר מספיק זמן (בחיים זה קצת יותר מכמה שניות) אני עוברת לשלב השני, זה שלב קריטי.
השלב השני- מה קורה בחוץ
ברגע שמעיזים להרגיש את הכישלון זה גורר אותנו פנימה למחשבות, להלקאה עצמית, הדרך לצאת מזה היא להפנות את תשומת הלב שלנו למה קורה בחוץ – איך אנשים נראים, על מה הם מדברים, לשמוע שיר שסוחף אותנו, לדבר עם מישהו/י אחר/ת , כל דבר שמפנה את תשומת הלב שלנו אל מחוץ לראש ולגוף שלנו. על הבמה אני ישר פונה אל הפרטנר/ית איך הוא/היא נראה/ית, מה אומרות העיניים, לפעמים אפילו לקהל איך הם יושבים,מה הם לובשים וכו… בחיים האמיתיים , אני נאחזת בכל דבר שיעזור לי באותו הרגע. היה יום שהגעתי לגן לקחת את הילדים אחרי יום לא מוצלח בכלל, ישבתי באוטו 10 דקות לפני שנכנסתי לגן ונסיתי לנחש כמה עלו פריטי לבוש שונים של א/נשים שעברו מולי. רק כאשר הרגשתי שיצאתי מהבפנים של עצמי יצאתי מהאוטו לקחת את הילדים.
השלב השלישי – מסקנות בלי מכות
אחרי שהצלחתי לצאת מהבפנים של עצמי ומתחושת הכישלון הצורב, אחרי ש"ביליתי" והפנתי את תשומת ליבי החוצה למספיק זמן, הגיע הזמן לחזור לאירוע הכישלון ולהבין מה אני יכולה לשנות לפעם הבאה. למצוא 2 דברים במקסימום שבגללם יכול להיו שנכשלתי ואיך אני משנה אותם לפעם הבאה. הטריק בשלב הזה הוא להשאיר את הביקורת וההלקאה העצמית בחוץ, אין לזה מקום, זה שלב קר. על הבמה תוך שניות אני מפענחת אולי דיברתי חזק מידי,אולי חלש מידי, אולי שיחקתי מידיי אולי… יש הרבה אפשרויות, אני בוחנת את המצב בקור רוח ,אין זמן להתברברויות לחוסר החלטיות או להלקאה עצמית, אני מגיעה למסקנה מהירה ומייד מנסה את השינוי (שלפעמים יעבוד ולפעמים לא ואז אסיק מסקנה אחרת מחדש ואעשה פעולה של שינוי). בחיים זה לוקח קצת יותר זמן והזמן הזה נותן פתח ופיתוי לביקורת העצמית ול"מכות" להגיע, צריך להתעקש להשאיר אותם בחוץ , אם הם לא נשארים בחוץ, חוזרים לשלב השני (להפנות את תשומת הלב שלנו מחוץ לעצמינו) ואז כשמרגישים מוכנים חוזרים לשלב השלישי.
הדבר הכי חשוב בכל התהליך הוא לעשות אותו עם אהבה לעצמינו. מותר לנו להיכשל, כך אנחנו לומדים/ות , כך אנחנו מתפתחים/ות זה יקרה אם נעז להיכשל ונפיק את הלקחים הנכונים לנו. ביקורת עצמית תביא אותנו לפיסגה בתנאי שלא נרביץ לעצמינו בדרך. אנחנו צריכים וצריכות לתת קפיצת אמון ולסמוך על עצמינו שנסתדר עם הכל, רק אז נוכל לעוף באמת.
נ.ב כחודש אחרי הכתיבה של פוסט הזה אני קוראת שוב את השורות האילו אחרי הופעה לא מוצלחת. מסקנות בלי מכות- זו תזכורת מבורכת J