2005, ערב, אויר קריר נכנס מהחלון הגדול שפתוח, אני יושבת בסלון  לבד על הספה, צריכה לקבל החלטה.
הראש אומר דבר אחד הגוף והלב אומרים דבר אחר.
כבר די ברור לי מה אבחר והלב מתחיל לדפוק מפחד.

באותו אחר הצהריים קיבלתי שתי הצעות, התקופה הייתה תקופה יבשה מבחינה אומנותית.
הצגה ששיחקתי בה  "שכחה" עמדה לרדת (כי כמה חברים ומשפחה אפשר להביא שיהיו קהל?) ושום דבר אחר לא נראה באופק,
ככה ששתי ההצעות שהגיעו באותו אחר הצהריים היו מפתיעות ונעימות.
האחת- לשחק במחזה יווני מוכר וידוע, תפקיד ראשי.
אני מכירה את הבמאי, מכירה את הקאסט, מכירה את המחזה סביר להניח שאעשה תפקיד לא רע, טוב נו.. מעולה.  
והשניה- אח… ההצעה השניה הרעידה לי את הברכיים, גרמה ללב שלי לדפוק ולהתקף חרדה קטן להגיח –
לחבור לבוגרי הסטודיו של חולון (ואני בכלל בוגרת יורם לוינשטיין) ולהקים איתם קבוצת אימפרוביזציה.

כל אותו אחר הצהריים תקפו אותי פלאשים מבית הספר למשחק.
שנה ג' הפקה אחרונה "כשהכוכבים זזו"  אנחנו כותבים אותה יחד עם הבמאי (גיל צ'רנוביץ) ובשביל זה אנחנו  צריכים לאלתר.
כל פעם שאני  עולה על הבמה לאלתר המוח שלי מצליח לנפק רק צליל אחד- טטטטווווווווווווווו
צליל של מוות, אגלי זיעה נקרים על מצחי, מחשבות רצות בראש על כמה אני לא טובה ומה אני עושה פה ואולי הרצפה יכולה להיפתח ולבלוע אותי?
כל רעיון שעולה לי בראש נראה לי לא מספיק טוב,לא מקורי,לא מצחיק, לא… פשוט לא! סבלתי ברגעי האילתור האילו.

אז עכשיו אני עומדת בין שתי הבחירות הללו, האחת אל המוכר הידוע והנוח, השניה אל תהום הפחד.
וגם אם זה ממש לא ברור לי למה אני מבינה סוף סוף במה אני בוחרת. (כי גם אם המוח מתעקש, הגוף יודע הכי טוב).  
אז מה אורזים לטיול אל תהום הפחד?

יש רגעים מכוננים כאלו שמשנים לך את החיים, אפשר לספור אותם על יד אחת, אם את/ה בר/ת מזל אז על שתי ידיים
ואת כל הרגעים את/ה זוכר/ת בצורה מאוד ברורה.
הרגע של הרעד בברכיים ונשימת האויר פנימה כשהבנתי מה הבחירה שלי הוא לחלוטין רגע מכונן כזה ששינה את מסלול חיי.

שנים אחר כך (שבהן עבר, ועוד יסופר, לא מעט ) כבר הייתי מאלתרת "מדופלמת" (אין באמת דבר כזה)
ולימדתי אימפרו נשים דתיות וחרדיות בבית ספר למשחק "אספקלריא",
קיבלתי מהן את התואר "הרבנית".
משהו באימפרו התחבר להן ברמה הרוחנית לחיים וזה ריתק אותי.
ידעתי מה המסלול שאני עברתי עם האימפרו וכיצד מיומנויות האילתור שינו את חיי
אבל שם, באספקלריא, דווקא במקום שחשבתי שהאימפרו יצטמצם בגלל מגבלות הדת, גיליתי באימפרו את הצד הרוחני והמעשי בחיים.

יום אחד אחרי השיעור אחת הבנות שלחה לי לינק להרצאת טד.
The way of improvisation by Dave morris.
נכנסתי ישר לראות את ההרצאה וכשהיא הסתיימה העיניים שלי הבריקו ,
גם כי צחקתי בה הרבה וגם כי הבנתי לעומק את מה שהבנתי כבר מזמן
שאימפרו- הוא לא רק לבמה, אימפרו הוא לחיים!                     
מאז ראיתי את ההרצאה הזו עשרות אם לא מאות פעמים וכל פעם היא נותנת לי השראה מחדש: