כן ו.. אלה המילים הכי שגורות בפי עם המאלתרים. ולא סתם. זה הכלל, החוק, העיקרון, המיומנות הראשונה והכי חשובה שעלינו לרכוש. כדי לייצר יש מאין, כדי לייצר עולם, סצינה, דמויות, סיפור, אנחנו חייבים להגיד כן לכל מה שהפרטנר/ית זרק/ה לעברינו ולהוסיף משהו משלנו.  אם נגיד "לא" אנחנו נשאר תקועים במקום ושום דבר לא יווצר.

הרעיון הזה כ"כ קסם לי כשהתחלתי לאלתר, כי מה שהרעיון הזה אומר בעצם זה שכל רעיון שאני אביא הוא מספיק טוב כי על כל רעיון שאביא יגידו כן ויוסיפו עליו עוד משהו, שום רעיון שלי לא ישלל ויזרק אל רצפת העריכה.  הקונספט הזה כ"כ העיף אותי כי אנחנו כ"כ מורגלים בחיינו לומר את המילה "לא", היא נפלטת לנו מהפה אפילו מבלי שאנחנו שמים לב, כשמגיע רעיון חדש, פעולה חדשה, התנסות חדשה אנחנו ישר אומרים לה לא, לא בגלל שאנחנו שליליים אלא בגלל שאנחנו לא אוהבים להיות מחוייבים.(קודם כל "לא!" אחר כך אני אראה אם אני מוכנה להשקיע מעצמי)  וכי אנחנו מפחדים, מפחדים מהלא נודע, מפחדים להיכשל.  כל כך אנחנו מורגלים במילה הזו "לא"  שאנחנו אפילו לא שמים לב כמה פעמים היא נפלטת לנו מהפה במהלך היום אפילו מבלי שאנחנו מתכוונים ,אפילו כשאנחנו מסכימים : " איזה נעלים יפות, לא…הורסות, לא… מהממות." "לא… אני מסכימה איתך…" (אז למה להתחיל בלא?) "את לא מבינה, לא.. את לא מבינה (אם תסבירי אולי אני אבין) ויש עוד כ"כ הרבה דוגמאות. תבדקו עם עצמיכם כמה פעמים ביום אתם אומרים "לא" כשבכלל לא צריך….

ושלא יהיה בלבול, המילה "לא" היא מילה חשובה! היא קובעת גבול מאוד ברור וצריך לכבד אותה! (כשאת אומרת לא למה את מתכוונת? ללא!) , אבל אנחנו אומרים את המילה "לא" (גם לעולם וגם לעצמנו) הרבה יותר מידיי.

ככל שנכנסתי עמוק יותר לעולם האילתור גיליתי את הפער בין מה שקורה איתי על הבמה למה שקורה איתי ביום יום. על הבמה אמרתי רק כן ועוד כן ועוד כן, לכל מה שנזרק לעברי בסצינות. אנחנו בים- כן!!! אנחנו פולשים למאדים- כן!!! אני אישה רוסיה בת 93 שרוקדת סטפס? כן!! כן!! כן!!! (אפילו שאין לי מושג איך רוקדים סטפס), אבל בחיי היום יום ? רוצה ללכת לים? לא!! (לא רוצה להראות את הגוף שלי בבגד ים) אמא, בואי נשחק חייזרים פולשים לבית – לא! זה ילכלך וניקיתי וסידרתי את הבית אתמול. ללכת למסיבה באיזה מועדון עד הבוקר? ממש לא! איך אצליח לקום בבוקר. כמות ה"לא" שאמרתי לעצמי כי פחדתי להיכשל, פחדתי ממה יגידו , הייתה גדולה (על זה בהרחבה בפוסט הבא :לסמוך על עצמי ) , כמות ה"לא" שאמרתי לילדים שלי הייתה עצומה! נכון שהם צריכים גבולות אבל מרוב גבולות נעלם לנו הכיף.

ואז , ערב אחד, היה לי דה ז'ה וו: סיימתי להכין ארוחת ערב וניסיתי לגרד את הילדים מהטלוויזיה שיבואו לאכול, נכון, אני זו ששמתי אותם שם כדי שיהיה לי שקט להכין ארוחת ערב אבל המלחמה לנתק אותם מהטלוויזיה התישה אותי כל ערב מחדש : "בואו לאכול" "לא!!" "כבו את הטלוויזיה ובואו" "עוד לא נגמר!" "אני שומעת את שיר הסיום, בואו הכל יתקרר" "לא רוצים, אל תכבי א-ת ה-ט-ל-ו-י-ז-י-ה!!!!!!!" אני מכבה, הם צועקים ומייללים, ארוחת הערב מתחילה בעצבים ולוקח 10 דקות לאסוף את השברים. באותו הערב בהיתי בהם והסרט הרגיל הזה רץ לי בראש ופתאום צץ רעיון. מה אם אשתמש פה בעקרון ה"כן ו…?" כלומר להגיד כן למצב שלהם וברגע הנכון להכניס את ההוספה שלי? התיישבתי לידם על הספה "מה אתם רואים?" הם אמרו את שם התוכנית "על מה זה? מי זו הדמות הזו? מה קרה לו? למה היא רצה?"  התחלתי לשאול שאלות, להתעניין והם במפתיע לא השתיקו אותי אלא סיפרו לי בהתלהבות מה אנחנו רואים. אחרי כמה דקות כשהרגיש לי נכון אמרתי להם "ועכשיו בואו נעצור רגע ,נלך לאכול ותמשיכו לספר לי על הסדרה באוכל" (היה קשה להתנתק, הם באמת ראו סדרה מרתקת) להפתעתי המעבר היה ממש חלק, הם סיפרו לי עלילות של פרקים קודמים ואילו דמויות הם אוהבים. הייתי מופתעת כמה חלק היה המעבר. כשהסתיימה הארוחה עמדתי בפני האתגר הבא…. מקלחת…… (אם מישהו מכיר ילד שאוהב להיכנס להתקלח או לצאת מהמקלחת אחרי שהוא כבר בפנים שיקום עכשיו!)  פה החלטתי לשחק איתם את המשחק "כן בכיף" : אחד מציע פעולה "בואו נאכל גלידה" כולם אומרים לו "כן בכיף!!" ואוכלים גלידה בכאילו ואז הבא בתור מציע עוד פעולה "בואו נרכב על סוסים" "כן בכיף!!!" ורוכבים על סוסים בכאילו. המשכנו ככה כמה דקות עד שאמרתי "בואו נלך לאמבטיה להתקלח עם מים אמיתיים!!" להפתעתי שמעתי "כן בכיף!!!!" ותוך 2 דקות הם היו במקלחת.

שוק! זה עבד….. לאט לאט עם הזמן הכנסתי יותר ויותר משחקים שקשורים בזרימה הזו של להגיד כן אחד לשני ולעולם. ככל שעשיתי את זה גיליתי והבנתי שזה שריר שפשוט צריך לאמן אותו.

הדבר המרכזי שהכנסתי לחיי בתקשורת עם הסביבה ועם עצמי זה להקשיב ל"לא" שעולה בבטן ולפני שהוא נאמר החוצה ,לעצור ולהגיד "רגע, תנו לי לחשוב על זה"….  "ללכת לישון אצל חברה כשיש בית ספר למחרת? תני לי לחשוב על זה" "לצאת הערב למרות שהיה לי יום מעייף טילים? תני לי לחשוב על זה" "לצבוע את הבית בשבת עם הילדים? תן לי לחשוב על זה, למרות שאני כבר יודעת מה תהיה התשובה שלי".     המודעות ל"לא" שנפלט באוטומציה והיכולת לעצור ולבדוק, הביאה אותי להגיד הרבה יותר כן, הביאה אותי לנסות דברים חדשים, החזירה את הרוח הצעירה לחיי את הצחוק והכיף, החזירה את התעוזה, את החיות.

באילתור, סצינה נוצרת כאשר פרטנר אחד מביא רעיון, הפרטנר השני אומר לרעיון  הזה כן ומוסיף משהו משלו, הראשון אומר לזה כן ומוסיף משהו משלו (אנחנו בים, כן ועכשיו לילה, כן ואנחנו עושים קומזיץ ומנגנים בגיטרה) וכ.. כו… וכו… עד שנוצר משהו חדש שאף אחד מהפרטנרים לא חשב שיווצר, אף אחד לבד לא תכנן את מה שנוצר. לכן אומרים באילתור שאחד ועוד אחד שווה שלוש. 1+1 = 3 זו האיכות האמיתית של ה"כן ו…." בעיניי, לברוא עבורינו עולם חדש שלא תכננו.

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"  ד"ר סוס

הסרט YES MAN  בכיכובו של ג'ים קרי, מדבר בדיוק על הקונספט הזה, העולם החדש שמגלים כשמעיזים לומר כן. אחלה סרט, הנה הטריילר:  

הילה .