לאלתר זה תעופה, זו צניחה חופשית.
זו הסיבה שכ"כ פחדתי בבית הספר למשחק להיכנס מהעולם הזה, הרגשתי שכל פעם שאני עולה לבמה לאלתר, זה כמו לקפוץ ממטוס אל האוויר הפתוח ליפול וליפול וליפול עד ההתרסקות הבלתי נמנעת והכואבת על האדמה. לא הבנתי מה הוא המצנח שלי לעזאזל, מה אמור לשמור עלי מהתרסקות???
גם אח"כ בשנים הראשונות שהתעסקתי באילתור בחזרות ובהופעות הרגשתי תמיד את אותה ההרגשה, רגע לפני הופעה הבטן התהפכה לי והייתה לי בחילה נוראית, כבר ידעתי טכניקות אילתור, ידעתי חוקים מסויימים אבל עדיין לא הבנתי מה אמור להחזיק אותי באוויר, עוד לא עליתי על הנוסחה שתביא אותי פעם אחר פעם אל נחיתה רכה . באחת ההופעות פתחנו במעין משחק שירה, כל השחקנים והשחקניות עומדים/ות בחצי גורן על הבמה, כל פעם מישהו/י הולכ/ת קדימה, שר/ה שיר וברגע מסויים מישהו/י מגיע/ה מאחור מחליפ/ה את מי ששר/ה במרכז ומתחיל/ה שיר חדש עם אחת המילים האחרונות מהשיר הקודם. עמדנו כך על הבמה והרגשתי איך הרגליים שלי סוחבות אותי לאט לאט לאחור, והראש התחיל לפעול "את לא טובה כמו כל השאר, השיר שלך ייצא מעפן, את בטוח תשעממי, את בטוח לא תצחיקי, שלא תעיזי ללכת לקדמת במה" היא דיברה הרבה השופטת הפנימית שלי, כל כך היא הסיחה את דעתי שכמעט ולא הרגשתי את היד שהתייצבה לי על הגב ודחפה אותי קדימה…… פתאום מצאתי את עצמי במרכז חצי הגורן, המוסיקה התחלפה ולא הייתה לי ברירה אלא להתחיל לשיר, לא ידעתי על מה אשיר אבל לא היה לי זמן להתלבט, קהל שלם לטש בי עיניים. ההיא, גברת שיפוטי שבתוך הראש נעלמה גם היא, ברחה, עשתה בדיוק את מה שרגליי רצו לעשות. אבל הפה, הסרעפת ומיתרי הקול החלו לעשות את שלהם והתחלתי לשיר, מלפניי קהל לוטש בי עיניים, מאחוריי חבריי לקבוצה תומכים בגבי במבטם, והשיר החל קורם עור וגידים, לא היה לי זמן להיות חכמה או שנונה, הכל היה בהפתעה, לכן שרתי את זרם התודעה שעבר בי באותו הרגע, שרתי על החצ'קון שצמח על לחיי השמאלית ומאיים עליי בנוכחותו, שרתי על עוד חבר חצ'קון שצומח על לחיי השנייה ואיך הם מדברים ביניהם מרכלים עליי, והשיר התגלגל והתפתח מבלי שהתאמצתי. אפילו לא שמתי לב אילו מילים יוצאות לי מהפה ופתאום ראיתי מולי את הקהל באולם… נקרע מצחוק, צוחק כ"כ מהשיר הזה שבעיניי הוא בנאלי, טפשי וכ"כ פשוט ומשעמם, הקבוצה מאחוריי בהתלהבות וצחוק גם הם, אף אחד לא מחליף אותי כי הם נהנים כ"כ. ואז התחוור לי הכל, הדבר הזה שיציל אותי מהתרסקות, שיביא אותי לנחיתה רכה אפילו לתעופה– הוא , היא אני.
יש לנו נטייה לחשוב שאנחנו כמו שאנחנו זה לא מספיק, אנחנו לא מספיק חכמים, לא מספיק יפים, לא מספיק מצחיקים, פשוט לא מספיק. אנחנו חושבים שכדי להגיע אל הרעיון היפה , החכם, המצחיק, השנון, המקורי אנחנו צריכים לחשוב בחוץ במקום שהוא רחוק ממי שאנחנו. האבסורד הוא שבדיוק ההיפך הוא הנכון, ככל שנלך פנימה, ככל שנביא את תפיסת העולם שלנו, את הדרך שבה אנחנו חושבים ורואים את העולם ככה נהיה הכי חכמים, הכי מצחיקים, הכי מקוריים, ככה נגיע לרעיון ה"נכון". העובדה היא שכל ההמצאות הכי גדולות התחילו מבעיה של אדם/אישה אחד/ת שנורא רצה/תה לפתור לעצמו/ה את הבעיה ואז הסתבר שזה דיבר להרבה יותר אנשים…
מאיפה זה מגיע? בערך בגיל 6 אנחנו נהיים מודעים לסביבה שלנו ולהשלכות, אנחנו מבינים שאם ננחר תו"כ צחוק יצחקו עלינו, שאם נתלבש בצורה מסויימת יירדו עלינו וכו'.. ואנחנו רוצים מאוד להתאים את עצמינו ולא להיפגע, בשלב הזה נולד/ת לכל אחד/ת מאתנו שופט/ת פנימי/ת, הוא/היא הגיע/ה כדי לשמור עלינו, לוודא שניפגע כמה שפחות ,שלא נעשה שטויות. העניין הוא שככל שאנחנו גדלים/ות גם השופט/ת גדל/ה איתנו , כל פעם שאנחנו נפגעים/ות השופט/ת גדל/ה יותר ויותר ,גורמ/ת לנו פחות ופחות לסמוך על עצמינו ,פחות להיות מי שאנחנו- שונים בתוך החברה.
הקול הפנימי שלנו עדיין קיים שם בפנים הוא רק מכוסה ב: לא , בטח יחשבו שזה אידיוטי, הרעיונות שלי אף פעם לא טובים מספיק, אני לא בחור/ה מצחיק/ה , זה משעמם…ברגע שנעז להוציא את הקול הפנימי הזה החוצה פתאום נראה שהסביבה דווקא מגיבה אליו בצורה חיובית, שא/נשים מתעניינים/ות במה שיש לנו לומר, ככל שניתן ביטוי לקול הזה יותר ויותר כך הוא יהיה חזק יותר, ככל שנבטח בו הוא יוכיח לנו שאנחנו כמו שאנחנו זה הכי טוב שיש. והדרך להגיע לזה היא פשוטה, פשוט ללכת על זה לאט לאט, צעד צעד וכך לצבור ביטחון (ומה קורה אם בכל זאת נכשלים? על זה בפוסט הבא)
אז בפעם הבאה שיש לכם רעיון שאתם/ן רוצים/ות לומר בעבודה, או שיש לכם/ן דרך ייחודית משלכם/ן לבצע דברים או כל דבר אחר שמבעבע בפנים, גם אם אתם/ן חושבים/ות שזה בנאלי ומשעמם, גם אם השופט/ת הפנימי/ת מנסה להוריד אתכם מזה, תנו צ'אנס לקול הזה שהוא אתם ,רוב הסיכויים שתפתיעו את עצמכם… כי כולנו בדיוק כמו שאנחנו זה הכי יפה, הכי חכם, הכי מצחיק, הכי שווה, הכי מקורי, כי לאף אחד אין את ראיית העולם שלנו ולאף אחד אין את ה"שריטה" שלנו וזה מה שמרתק, מעניין ומעורר השראה השונה ולא הדומה.
משחק שמחזק את המקום הזה של הקול הפנימי נקרא אסוציאציות אישיות: (אפשר לשחק אותו עם המשפחה,עם חברים,בעבודה ואפילו לבד)
שלב א: מתחילים מסבב של אסוציאציות, הראשון/ה אומר/ת מילה, הבא/ה בתור אומר/ת אסוציאציה למילה הזו, הבא/ה בתור אומר/ת אסוציאציה למילה האחרונה שנאמרה וכו' וכו' (כשמשחקים לבד הבא/ה בתור זה תמיד אנחנו). וכך תצא שרשרת לדוגמא: שמש, חם, קיץ, כפכפים, ים וכו'….
שלב ב: משחקים בדיוק אותו הדבר רק שעכשיו האסוציאציות צריכות להיות אישיות: תמונות,ריחות, קולות, אנשים, זיכרונות, תפיסת עולם, כל דבר ! רק שהאסוציאציה תהיה מהעולם הפנימי האישי של כל משתתפ/ת במשחק. לדוגמא: שמש, זריקה, כתף, לפרוק, נמל וכו… (זריקה לשמש כי הייתה תקופה שהזרקתי לעצמי תרופה שבגללה אסור היה לי לצאת לשמש, כתף לזריקה כי תמיד כשאני זורקת כדור חזק כואבת לי הכתף, לפרוק כי 2 הכתפיים שלי פרוקות וכו' וכו') ככל שלא נבין אסוציאציה של מישהו/י אחר/ת במשחק כך יעניין לנו יותר (עובדה המוכיחה שהעולם הפנימי של כל אחד/ת מאיתנו יותר מעניין מכל דבר אחר), למרות שלאותו/ה אדם/אישה הקישור יהיה בנאלי ומשעמם, לכל שאר המשתתפים/ות זה יהיה מרתק והם/ן ירצו להבין את הקשר.
שלב ג (שדרוג מאתגר): אחרי שעשיתם/ן שרשרת ארוכה מספיק של אסוציאציות אפשר לפרום אותן לאחור, לפי התבנית של "אני אמרתי כי את/ה אמרת לדוגמא: "אני אמרתי לפרוק כי את/ה אמרת כתף" ואז הקודמ/ת בתור (שאמר/ה את המילה כתף) י/תגיד "אני אמרתי כתף כי את/ה אמרת זריקה" וכו' וכו'….